אני התחלתי לעבוד בספנות, כלומר בשייט, בתחילת 1944. היינו מקיימים טיול לפני הצהריים וטיול אחה"צ לעין גב ובחזרה. בעיקר למתרחצים בחמי טבריה, לבתי הספר ולתנועות הנוער. המטיילים היו לא אחת נכנסים לחדר האוכל שבאותה תקופה היה במקום של חומה ומגדל, מול גשר הסירות והמזח שהיה בבנייה. גרשון אשר היה בעל יוזמה בלתי נדלית היה מחלק את מי ההשקיה להרבה ערוגות בננות, כך שיוכל להיעדר מהשטח לזמן ממושך. היה רץ לחדר האוכל, מוציא שולחן, לוקח קומקומים, ממלא בחלב ומוכר למטיילים בננה בשלה וכוס חלב. כך זה נמשך תקופת מה.

אז באה היוזמה מתוך צוות הספנים והחבר ליבר, איש מכירות התיירות, ובעיקר מגרשון, והוחלט להקים מזנון (קיוסק). באותה תקופה הופיע הרעיון של הקמת אוהל עגול מכוסה בגג פח. אנשי הבניין והספנים הקימו את המזנון, סככה עגולה בקוטר של כ-10 עד 12 מטר, דמויות כובע סיני מורמת על עמודים. השתמשו בעמודי אקליפטוס ששימשו משברי רוח לבננות. את הרצפה יצקו מבטון. בצד הצפוני מערבי הוקם דלפק, מצופה לוח מוזאיקה ועל ידו מחבת מפח תוצרת מסגריית עין גב.

המחבת העגולה נבנתה ע"י דב רוזנר ז"ל. בשלב מאוחר יותר, עברנו למחבת מלבנית לניצול טוב יותר. אפשר לומר שהספנים היו העוזרים העיקריים בהקמת מפעל זה.

העסק החל לעבוד אך המשק לא היה מוכן לעזור הרבה. וכל המזנון הפך להיות מוטל על גבו של גרשון, אשר השקיע בו את כל כוחו כי ראה בזאת עתיד וחזון. העוזרים היחידים היו בעיקר הספנים שהיו עוזרים במכירה בדלפק או בהגשה בזמן שהיו מביאים את הנוסעים. אחרי קום המדינה העסק גדל ומוסדות המשק החלו לעזור במידה מוגבלת.

רק בשנות החמישים המאוחרות התחיל סידור עבודה כולל שבתות, במזנון, אשר הפך מאוחר יותר למסעדת הדגים .

צריך להזכיר כי בכל יום שישי היו ילדי עין גב באים בשעות אחה"צ למזנון ומקבלים צ'יפס וגלידה. זה נמשך הרבה שנים.

בשלב מסוים דובר על בניית מסעדה, והיה ויכוח על גודל המבנה. באותה תקופה נבנו מסעדות אגד והייתה דעה אחת לבנות פרויקט גדול מול דעה אחרת שהמליצה על מבנה קטן יותר. כמו תמיד בעין גב הלכו בזהירות ובחרו בדרך הצנועה.

אדריכל, איש המרכז החקלאי, תכנן את המסעדה ואני ליוויתי את הפרויקט בעיקר את כל סידורי המטבח. אחת הבעיות הייתה מיקום מחבת טיגון הדגים. גרשון התעקש ודרש שאורחי המסעדה יוכלו לראות את טיגון הדגים. ניסינו לשכנע אותו לוותר אך הוא בשלו ואכן הצליח. לימים התברר שהתוכנית הראשונה של המסעדה הייתה מעין העתק של מסעדה לחוף הים האנדריאטי. המסעדה עבדה במתכונת זו מספר שנים עד שהתברר שהיא קטנה.

לקראת קיץ 1967 הורחבה המסעדה בצורה משמעותית, אך על העיקרון שאת הטיגון צריך להראות גרשון לא ויתר והטיגון נשאר במקומו. בהפגזה הידועה באפריל 1967, ערב ששת הימים הלכו תיירות אנגליות למקלט הגדול שבידיהן צלחות עם דגים מטוגנים וחיוך על פניהן וטענו שזה כמו ה"בליץ" במלחמת העולם השנייה בלונדון.

יעקב שטיינברגר:

ערב מלחמת ששת הימים נפגעה המסעדה ע"י הפגזה סורית, אך הנזק היה קטן ולא הפסיק את פעילותה. מאז, שלב אחר שלב הורחבה המסעדה. מספר הסועדים ובהם הרבה מאוד קבוצות תיירות חוץ הלך וגדל משנה לשנה. צעד אחר צעד הפך ענף התיירות לגדול ענפי המשק ועזר רבות לכלכלה של עין גב.

נוסף למשטחי אוהלים הקמנו בשלב ראשון 24 ביתנים תוצרת ביח"ר ספן, ומבנה בטונדה למשרד ומחסן. בשנים הראשונות עד לבניית המינימרקט שימש גם משרד וגם מקום למכירת מצרכי מזון, שתייה קרה גלדיה וכו'. היה מאוד צר וחם לעבוד במבנה בטונדה זה. ניהול החניון היה בידי אסתר גסול ואליה הצטרף אחרי זמן מה גם גרי.

משפחת גסול ניהלה את החניון במשך 8 השנים הראשונות. אחרי חבלי לידה המקום נעשה מבוקש והגדלנו אותו ע"י תוספת ביתני קנטקס (מין סוף) ורכשנו כמעט כל שנה נוספים עד שהגענו לכ 40 ביתני סוף. נוסף ל-24 ביתני ספן. ביחד 64 ביתנים. הוספנו גם מקררי תאים גדולים שבהם האורחים יוכלו להחזיק מצרכי מזון תמורת תשלום שכירות צנועה עבור כל תא.

באחד הימים בא אליי אחד הקמפרים הקבועים, אפריים גוסמן ז"ל, בעל חברה גדולה לייבוא מכונות חקלאיות והראה לי פרוספקט של בתי נופש ניידים בצורת קראוונים. הוא סיפר לנו שזו עכשיו אופנה חדשה באירופה, ושאנשים מעמידים את הקראוונים לכל תקופת חופשתם במקומות מיועדים לכך תמורת תשלום.

העניין נראה כמתאים לנו וגם ראינו שתי דוגמאות שהובאו ארצה ע"י יבואן. הבירורים אם זה טוב לנו או לא נמשכו הרבה זמן, אך לבסוף החלטנו להעיז ולהביא 40 קראוונים כאלה מהולנד וקיבלנו לצרכי כך רשיון ייבוא. כל קראוון כזה כלל 2 חדרי שינה, סלון, מטבח ומקרר, פלטת גז וכולם היו עם מיזוג אוויר.

לא מעט חברים התנגדו לפיתוח ורצו להחזיק את התיירות על "אש קטנה". מאחר והביקוש היה כ"כ טוב המשכנו למרות הכול. נבנה סופרמרקט, חדר אוכל לארוחות של תיירות חוץ, מחסן מרכזי, והמשכנו להביא קראוונים.

גם שטח המאהל פותח והוגדל, סודרו מגרשים נפרדים לכל משפחה, עם מים וחשמל של 24 וולט לתאורה. השטח הורחב בהרבה ע"י מילוי אדמה וייבוש חלק מן הים. הוקמו גם מקלחת ושירותים מרכזיים למאהל ומטבח לבישול עצמי. כל המאהל ובנייני העזר הוקמו בצד הדרומי של החניון. הקראוונים עמדו בחורשת התמרים וצפונה, שם גם חוף הרחצה. בסוף שנות ה-70 גם הוקם בניין מרכזי שכלל משרדים, קפיטריה, מקום להרצאות, חדר עזרה ראשונה וכו'.

הזמן עבר וגם הקראוונים התיישנו. אז בא המפנה הגדול ונבנו בתים יותר מרווחים. כל בית לחוד עם כל הציוד והפכנו מחניון לכפר נופש.

תוך 3 שנים החולפו כל הקראוונים תחת התמרים והוקמו 80 בתי נופש. הדבר היה די נועז- החלפת כל הקראוונים תוך 3 שנים אך ההצלחה היתה גדולה והתפוסה גבוהה. תיירות החוץ התחילה להיות גורם חשוב מאוד שהלך וגדל. לאור ההצלחה הזו וביחד עם ירידה גדולה במספר הבאים למאהל, הוחלט להפוך את שטח המאהל גם כן לכפר נופש.

תפוסה גבוהה היא דבר שגורם להצלחת כפר הנופש. גם התוספת של חדר אוכל גדול ונאה ותוספת חדרי כיתות עזרו להתפתחות הגדולה של תיירות החוץ.

מתוך הספר "כל ההתחלות":

"סגן מנהל נמל ת"א, בר כוכבא מאירוביץ' ורב החובל זאב חים ביקרו אצלנו לאחר שעשינו את עבודת החקירה והמדידה הראשוניות, ועיבדו תוכנית למעגן סירות.

המעגן הזה יפתור לנו בבת אחת הרבה שאלות העומדות אצלנו על הפרק:

1. בראש ובראשונה- שאלת הבטחון- המעגן הזה יחד עם הסירה ישמשו לנו כביש ואמצעי תחבורה יחיד עם יתר הנקודות היישוביות העבריות בימות החורף. אם בקיץ עוד קיימת האפשרות להגיע אלינו ביבשה, הרי בחורף, לרגל הגשמים והבוץ, אין אפשרות לנסוע אלינו באוטו או בעגלה.

2. כיבוש ים כנרת על אוצרותיו להגברת האפשרויות הפרנסה והכלכלה למתיישבים בעין גב: הכוונה לדיג ולזיף זיף.

3. אדמתנו גובלת עם הגבול הסורי ובהיעדר תחנות משטרה על הגבול הזה נעשית פעולת הברחה של נשק וסחורות שונות בקרבתנו. שמירה על הים מפני מבריחים היא אחד מתפקידנו העיקריים אשר לשמם עלינו לעין גב.

4. גבולות ארצנו בעתיד עדיין אינם ידועים לנו ובמידה מסוימת בידינו לקבוע את הגבולות האלה. היותנו בעין גב עשויה לשמש ערובה נוספת שהחוף הצר בין ים כנרת והגבול הסורי ישאר יהודי".